top of page

מה רואים בחדשות?

למרות שאני גרה בישראל כבר שלוש שנים היום זה היה הפעם הראשונה שצפיתי במהדורה בעברית בערוץ 12. אורך המהדורה הוא כמעט שעה אבל לא שמתי לב איך הזמן הזה עבר מכיוון שכל כך הייתי מעוניינת בכותרות מהדורה.


כמובן המהדורה התחילה מפלונטר הפוליטי: מינוי שר המשפטים הקבוע התפתח לדמרה גדולה עם הרבה צעקות וחילופי האשמות. מספר קורונה בהודו הגיע ל 323 אלף אנשים ובתי חולים כבר לא מסוגלים להתמודד עם כך החולים, יתר על כך הרבה אנשים מוכרים את מיכלי חמצן בשוק שחור בקום להביא אותם לבתי חולים.


למרבה הפלא בתוך כל הכתבות הגדולות והמחפירות האלה נמצא מקום לכתבה קטנה אבל לא פחות חשובה על שירי קניגסברג לוי שבשבוע שעבר ארגנה טיול ל 30 ילדים הסובלים מחרם חברתי. שירי החליטה שאם ילדים האלה לא יכולים להיות חלק מחוויה חברתית בית ספר אז היא תעזור להם להיות חלק מחוויה אחרת.


הטיול הזה עזר לילדים למצוא את הקול שלהם, להפסיק לשתוק. הם נתנו זה וזה תקווה להמשך. הילדים האלה לא שונים בשום פנים ואופן מילדים אחרים. הם פשוט לא רוצים להיות לבד. הם לא זקוקים לטיפול רפואי מיוחד או תנאי לימוד מיוחדים. מה שהם צריכים שיהיה להם עם מי לדבר, שיהיה להם מישהו שיקשיב להם.




מערכת החינוך חזרה לשגרה ואיתה חזרו את כל הבעיות שלה. למה מורים לא מטפלים בילדים מחומרים? למה לפעמים הנהלת בית הספר מעדיפה לשמור על שם טוב, במקום להגיב על חרם בכיתה? איך זה קרה שבחברה הישראלית שיודעת טוב יותר מכל אחד מההיסטוריה שלה איך זה להיות מנודה להתעלם מתופעות כמו חרם?

bottom of page